<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף יב:</h2>
היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין בטענת ספק או בשבועת היסת ולא רצה לישבע משמתינן אותו ל' יום לא בא ולא תבע נדויו מלקין אותו מכת מרדות כדאמרינן (קידושין י"ב) כל מאן דחייל עליה שמתא דרבנן ל' יום ולא תבע מלקין אותו ואחר כך פי' אחר המלקות מתירין נדויו ואין יורדין לנכסיו לפרוע כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א). — הגה"ה, אם חייבו בית דין שבועה לנתבע והנתבע הפך שבועה על התובע והתובע אינו רוצה לישבע יכול להחרים בבית הכנסת סתמא שכל המחוייב לו שישלם לו עכ"ה. — מנה לי בידך והלה אומר איני יודע קיימא לן כרב נחמן וכר' יוחנן (כתובות י"ב) שפטור. — הגה"ה, מיהו יש לו לישבע שאינו יודע אם הוא חייב לו וכן הדין לעניין פקדון אם אמר איני יודע אם הפקדתני אם לאו פטור וכן לעניין גזל ונשבע שאינו יודע, לשון עץ חיים. והוא הדין אם טען שמעון (איני) [אני] יודע (שאני) [שאיני] חייב לך (כי אם ב' דינרין) אבל אם טען שמעון איני חייב לך כי אם [ב' דינרין] והשאר איני יודע חייב בכל המנה דחייב ליה מתחילה שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע וחייב כדברי ר' שב"ט. לשון אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — בפרק קמא דכתובות (דף י"ב) במה דברים אומרים איני יודע אם הלויתני או הפקדת אצלי מעולם אבל אם אמר הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לך אמר בפרק הגוזל (ב"ק קי"ח) שהוא חייב לשלם אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו אם אמר הפקיד אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לו אינו חייב לשלם ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם (שם). — הגה"ה, ראובן טוען על שמעון לאחר שמתה אשתו ואמר לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב לו איני יודע מהר"ם נ"ע אומר שהוא פטור מן הכל אפילו בלא שבועה כי הוא טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. — הגה"ה התשב"ץ (סי' תצ"ב), וזה טעות סופרים ממה דאמר דאין נשבעין על טענת שמא היינו דווקא כשהתובע טוען טענת שמא אבל כשהנתבע טוען שמא ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמר (שם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופירש רש"י פטור בשבועת איני יודע מיהו הכא אין לחוש דהוי על הלואת אשתו, תשב"ץ (שם) ע"כ הגה"ה. — כל מי שנתחייב שבועה בין בשל תורה בין בדרבנן מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכן הוא המסקנה התם בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח) אבל אין מגלגלין על (השכחת) [השכיר], שומר אמר השביעיני ואיני משלם ראה אותם מגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר' יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם משלם ואם לא ישבע (ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א). הטוען טענות הרבה על חבירו אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. כל הטוען על חבירו שאם הודה בה אינו חייב לשלם ממון אע"פ שכפר אין משביעין אותו היסת ולא חרם סתם כיצד אתה אמרת שתתן לי מנה אין משביעין אותו על זה וכן כל כיוצא בזה. אתה חבלת בי ואמר להד"מ הרי זה נשבע היסת אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ורפוי על פי עצמו ואם טען הטוען בית דין חייבוך לשלם לי ק' דינרין מפני שחבלת בי והוא אומר להד"ם הרי זה נשבע היסת וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף יז:</h2>
אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל כיצד אכלה בפניו כשהוא קטן שנה אחת ושתים כשהגדיל וטען אתה מכרת לי אתה נתתו לי במתנה אין זה כלום עד שיאכל אותם ג' שנים רצופות משהגדיל, אמנם רש"י פירש בפרק המפקיד (דף ל"ט) ובכתובות (דף י"ז) דאפילו אכלה ג' שנים רצופות משהגדיל אינה חזקה מאחר שתחילת ירידתו היתה בקטנות כי לא ידע שהיא של אביו.
<h2>דף לד:</h2>
השואל מחבירו כלי או בהמה סתם המשאיל מחזירו בכל עת שירצה שאלו לזמן קצוב כיון שמשך זכה בה ואין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה ואפילו מת השואל היורשין משתמשין בה עד סוף הזמן. גרסינן פרק אילו נערות (כתובות ל"ד) הניח להן אביהן פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה כסבורין של אביהן היתה טבחוה ואכלוה משלמי דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים ומתה או אכלוה משלמין דמיה מנכסיו. — הגה"ה, אדם ששאל בהמת חבירו ומת בניו משתמשין בה כל ימי השאלה וכן בשכירות אם מתה אינם חייבין באונסיה אפילו הניח להן אחריות נכסים לפי דיש ב' לשונות בפרק אילו נערות (שם) וספיקא דממון לקולא ואוקי ממונא בחזקתו ועוד דרב פפא סובר דאינו חייב באונסין משעת שאלה אלא עד שעה שנאנסה ומאחר דהיתומים לא שאלוה הם פטורין מאונסין אבל בהלואת מעות פשיטא דמשעת הלואה נתחייב באונסין וכן בניו חייבין באונסין דמעות להוצאה נתנה דמלוה להוצאה ניתנה ומשעת הלואה ניתחייב באונסין אבל לגבי כל דבר שאלה שמחזירין בעין כמו שהיו הבנים פטורין מאונסין כרב פפא וכלשון אחר דרבא, לשון עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף לה.</h2>
אסור לחבול בין בעצמו בין בחבירו אלא כל המכה בין אדם כשר בין גדול בין קטן בין איש בין אשה דרך ביזיון עובר בלאו שנאמר (דברים כ"ה) לא יוסיף אם הזהיר על החוטא קל וחומר לצדיק ואפילו בהרמת יד נקרא רשע. ובפרק אלו נערות (כתובות ל"ה) המכה את חבירו הכאה שאין בה תשלומין לוקה — הגה"ה בשם ר"י מקורביל, כשאדם מכה את חבירו והמכה אומר אפרע לך נזק צער ושבת וריפוי [אבל] לא בושת שזהו קנס ואין מגבין קנס בבבל שלא היה כופה המכה לעשות לחבירו דין חכמים אבל מתיר למוכה להשים המכה בערכאות של גוים, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף מא:</h2>
צרורות המנתזין מתחת רגלי בהמה בשעת הילוכה ושברו את הכלים ברשות הרבים פטור ברשות הניזק משלם חצי נזק וגובין אותו בחוצה לארץ שהוא הלכה מפי הקבלה. מסקינן בפרק קמא (ב"ק ט"ו) ובאלו נערות (כתובות מ"א) שכל המשלם נזק שלם מוציאין אותו אפילו בחוצה לארץ ממון הוא שחייב לשלם כמו שלוה מחבירו וחצי נזק הוי קנס חוץ מחצי נזק דצרורות, זה הכלל כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון וכל המשלם יתר או פחות הוי היתר או הפחות קנס ואין מחייבין אותו אלא על פי עדים ואין גובין אותו בחוצה לארץ ואם הניזק תופס משל המזיק קודם ההיזק אין מוציאין מידו. או אפילו בשעת ההזק אם תפס המזיק מעצמו אבל בדברים אחרים לא הקלו לתפוס שאם יתפוס מוציאין אותו מידו מפני שאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יתר על מה שהזיק ובין כך ובין כך מנדין את המזיק עד שישלם את הזיקו מדתניא ר' נתן (שם) מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע תלמוד לומר לא תשים דמים בביתך.
<h2>דף נג.</h2>
שנינו בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג) כל הכותב נכסיו לאחרים והניח את היורשין אע"פ שאינן נוהגין כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו וא"ל רב שמואל ורב יהודה שיננא לא תהוי כי איעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא נפק מינייהו. ישראל שנשתמד יורש קרובו ישראל ואם ראו בית דין לאבד ממונו ולקנסו שלא לירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם להם וכן נוהגים כל גאוני מערב. — הגה"ה, תשובת רש"י, ממון משומד שהפקיד ביד ישראל זכו [קרובי] המשומד בממון שלא מצינו שבטלה תורה ירושה מן הרשעים דכתיב (דברים ב') כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר וכ"ש שהיורשין כשרים הן ויכין רשע וצדיק ילבש ואם שלח בו יד הנפקד בחיי המשומד או יש לו עדים שתבעו המנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד [גדול] מזה ונראה בעיני שאין ביד הדיינים להוציא מידו דאיתמר (ב"ק קי"ט ע"א) ממון מסור חד אמר מותר לאבדו בידם וחד אמר אסור ומשומד לע"ז ומין הוא וגופו הפקר וממונו כל טעמי ממון מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הלכתא לא כמר לא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו ואם לא שלח בו יד בחיי המשומד אין כאן זכיה ואם יאמר הנפקד שיש לו למשומד בנים בגויותו הרי אינם זוכים כדתנן (יבמות כ"ב ע"א) מי שיש לו בן מ"מ כו' ובנו לכל דבר חוץ מי שיש לו מן שפחה והנכרית, שלמה בר יצחק, עכ"ה (עיין במרדכי קידושין סי' תצ"ב). אמרינן בשבת (דף י') אל ישנה אדם בנו מן הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב לבניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
<h2>דף סה:</h2>
החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה והבשת והנזק אם בגלוי הוא השליש שלה והשני שלישי לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש [לבעל] ושני שלישי לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיה ואם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד נזק וצער ובשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חליה. (ב"ק פ"ז) החובל בבניו הגדולים אם אינם סמוכין על שולחנו נותן להן מיד ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע ואוכלין כשיגדלו. שנינו שם חרש שוטה וקטן ואשה ועבד פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אפילו נתפקח החרש והגדיל הקטן ונשתפה השוטה אין חייבין לשלם אבל עבד ואשה משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או נתארמלה או נשתחרר העבד — הגה"ה, אמר רב צמח גאון שאשה שחבלה באיש או באשה בעלה מכה אותה מכת מרדות שלא תהא רגילה בכך, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף פד.</h2>
בכל אשר ימצא לו מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביהן אלא בנכסין המוחזקין שבאו לאביו שהם ברשותו לפיכך אמרינן בפרק יש בכור (בכורות נ"א א') אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא מעלין אותו השבח בדמים ונותן היתר לפשוט והוא שישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלין וכפניות שנעשו תמרים אבל אם שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל וארץ שהעלתה סרטון נוטל בשבח פי שנים ואם מחמת הוצאה השביח הילכתא אינו נוטל. בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ה) אמר רב פפא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אע"פ שהיא בשטר ואע"פ שגבו בחובת אביהן. אמנם לגבי אשה חשבינן מלוה מוחזק בפרק הכותב (כתובות פ"ד) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ומפרש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינה ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתן ליורשין שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ואם לא שצריכה שבועה היתה גובה אף לר' עקיבא אבל לפי שצריכה שבועה גובין היורשין ושוב לא תגבה האשה מהן דהווי להו מטלטלי דיתמי ואם גבו קרקע היא חוזרת בבעל חוב וגובה אותה בשבועה ואחר תקנת הגאונים שעשו מטלטלין כקרקע גובה אפילו מן המעות לדברי הכל וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלוות בעליהן, כן כתב ר"י בכתב ידו — הגה"ה, האי משכנתא באתרא דמסלקי פי' משכן לו שדהו ולא קצב לו זמן אלא יכול לסלקו כי אית ליה זוזי ללוה אין הבכור נוטל בה פי שנים דהוי ראוי דכמלוה באשראי דמי ולא דמי למלוה על המשכון דהתם מוחזק הוא דבעל חוב קונה משכון כדרב יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין לו אבל מלוה על הקרקע לא כתוב בה ולך תהיה צדקה דאינו בהשב תשיבם ושעבודא בעלמא הוא דאית ליה. ובאתרא דלא מסלקי פי' דהלוהו לזמן קצוב הבכור נוטל בה פי שנים דכמכר דמיא דקיימא ליה ארעא ברשותיה דמלוה עד דמטי זמניה, לשון ריב"ן פרק איזהו נשך. אם היתה לאביהם מלוה או ספינה בים יורשין אותה הבכור והפשוט כאחד, הניח להן אביהן פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות של אותה בהמה היה לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם יטול פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה ליד של אביו לפיכך יטול ממנה חצי חלק בכורה, ובמלוה על המשכון פי' התוספות דבכור נוטל פי שנים וכן פירש רשב"ם ורבינו חננאל דכיון שלא בשעת הלואה בעל חוב קני המשכון לגמרי בשעת הלואה קני מיהא לגבי שיחשב מוחזק. גם יש טעם דמשכון שתופס לגוביינא לא גרע ממשכנתא דקרקע שאין בה תפיסה באתרא דלא מסלקי כדמסיק בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ז ע"ב) דנוטל פי שנים ולפי הנראה פי' רב אלפס דחולקין, ל' תו', עכ"ה.
<h2>דף פה:</h2>
בפרק המפקיד (ב"מ ל"ד) שנינו שומר חינם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה, הורו הגאונים שאם היה הפיקדון דבר שעשוי ומצוי למכור בשוק כגון פירות ואניצי פשתן וכל כיוצא בזה הרי זה משלם ואינו נשבע. אמר השומר הא בית' קמך אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, טען השומר שכך אמר לו והמפקיד אומר לא כך היה מתוך שיכול לומר שמרתי בדרך השומרים ונאנסתי נאמן בשבועה כמה שאמר כך, המפקיד אצל חבירו בעדים אין השומר יכול לטעון ולומר לקחתי ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפיקדון עצמו מן היתומים עצמן בלא שבועה ולא עוד אלא מוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ה) מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן לו סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמה שאמר והיה הדיין יודע שלא היה המת אמיד שזה הפיקדון שלו יש לו בשני טעמים אילו לתת הפיקדון לזה שנתן הסימנין והוא שלא יהיה המפקיד רגיל אצל השומר להתעסק בנכסיו אבל אם היה רגיל שמא ראה הסימנין שלו.
<h2>דף פו.</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף קו:</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף קז:</h2>
פסק רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז ע"א) על בעלי דינין שהיתה מריבה ביניהם על דבר אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי ועמד אחד מהם ומסרה בידי גוים מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמו שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין ישראל. בירושלמי דכתובות (פי"ג ה"ב) אמר ר' יהושע בן לוי מי שנתפס על חבירו ולקחו גוים ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס עבור מס הקצוב על כל איש ואיש למלך הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים וכמו שאומר בפרק הגוזל בתרא (שם קי"ג) מיעבט בר מתא אבר מתא ודוקא [משנה זו אבל] משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו — הגה"ה, ויש פוסקין מכאן דמי שפודה את חבירו מידי שבאין או אשת חבירו וזה (ש)לא בקש(ה) המנו דהניח מעותיו על קרן הצבי, (והר"מ) [והר"ב] אומר דדוקא עמד ופרנס ואפילו בפרנס [אם] לותה ואכלה חייב לפרוע וכן פסק הר"מ והביא ראיה מפרק נערה ומפרק מציאת האשה, ועוד הביא ראיה מהא דפסק רבינו גרשום על אנס גוי כו' שיתן ללוקח כמו שהתנה אותו וכן פסק ר"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין [אותו] הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי (שם) הניח מעותיו כו' וגם האב שפרנס על סמך הבעל דהלכה כחנן ואין לחלק בין אב לאחר ואע"ג דבירושלמי איכא מאן דפליג בין אב לאחר דגרס' בירושלמי לא אמ' אלא אחר הא האב גובה הא פליג התם ר' יוסי ואמר בין אב בין אחר אינו גובה ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אנן מספיקא (לן) [לא] מפקינן ממון מבעליהן, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' ער"ב—ער"ה), ע"כ הגה"ה — וכל מה שבפנים לבד המסומן עליו הג' הוא לשון ספר המצות הגדול.
<h2>דף קט:</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
